תמריץ לחדשנות

ממשלת ארצות הברית פתחה את הברזים בחצי שנה האחרונה והזרימה סכומי עתק לעסקים כושלים תחת הכותרת של תמריץ כלכלי. לאור הקצב והיקף ההתפשטות העולמי של ההתדרדרות הכלכלית, זכינו וקיבלנו מעבדה זעירה כדי לבחון את השפעות התמריצים ויכולתם לבלום את שטף ההפסדים הפיננסיים ולתמוך במוסדות ותעשיות בקשיים. התוצאות? 30 מיליארד דולר נוספים ל-AIG ועשרות מיליארדים נוספים לתעשיית הרכב והסוף עדיין לא נראה באופק.

הסיבה פשוטה, אבל קשה לעכל את השלכותיה. חדשנות, תקשורת במהירות גבוהה וגלובליזציה מפרים את מהלך העסקים והכלכלה העולמיים בקצב הרבה יותר מהיר מכדי יכולתם של עסקים וארגונים להסתגל. מודלים עסקיים שנבנו במשך מאה שנים של אופטימיזציה מתמוטטים עקב התחרות הגלובלית, ההפצה הדיגיטלית והקישוריות, כמו גם בגלל הרגלי צריכה המשתנים במהירות. יכולת ההפצה הדיגיטלית ברשת נרחבת של קורים מביאה לחיסולם ופירוקם של מערכי ייצור והפצה יקרים, וכל זה קורה בבת אחת ובמהירות.

הבה נבחן כמה דוגמאות. בשלב זה כבר אין זה סוד (ואני כותב על זאת בבלוג שלי כבר שנתיים) שהעיתונים קורסים. אם אינכם מאמינים לי, היכנסו ל-www.newspaperdeathwatch.com. ואולם, לא מדובר רק בעיתונים אלא בכל תעשיית המדיה המתערערת: הטלוויזיה, העיתונים, המגזינים, המוזיקה, הוידיאו, וכו'. ההתמוטטות החלה בתעשיית המוזיקה עם השקתו של Napster. לבלוגים, לעיתונות שנכתבת על-ידי האזרחים, Craigslists, האינטרנט, Tivo והרגלי צריכה משתנים לקח יותר זמן לעשות את אותו דבר לתעשיית העיתונות. אבל אתם יכולים להיות בטוחים שהתוצאה הזו כבר אינה מוטלת בספק. בידור וחדשות בטלוויזיה בנויים על מודל עלויות שאינו יכול להמשיך להתקיים. בעידן של הכנסות מתכווצות, ערוצי המדיה אינם יכולים להרשות לעצמם לשלוח משאיות וכתבים לכל מקום. חלפו ועברו הימים של 100 מיקרופונים (מאמץ כפול ומיותר) המוצמדים לפיו של כל כוכב ספורט או פוליטיקאי. אני יכול למצוא את הציטטה שאני מחפש ב-Twitter, Facebook או באינטרנט כמעט בזמן אמת פשוט מפני שאנשים שנכחו באירוע כבר העלו לשם את המידע. רוצים לראות צילומים? בדקו ב-YouTube או באתר וידיאו אחר וצפו בצילומים שהועלו אליו ממצלמת Pure Digital Flip (גילוי נאות: חברה של Benchmark) או מ-Sony Webby (ניתנת להשגה בפחות מ-200 דולר). כיצד יכול ה-Wall Street Journal ומודל העלויות המנופח שלו להתחרות לאורך זמן באתרים השואבים מידע מההמונים כגון SeekingAlpha או Wikinvest? פיטורי עובדים לא יושיעו את התעשיות המיושנות האלו. הדבר הדרוש להן הוא מודל עלויות ומודל עסקי חדש לגמרי. האם מישהו חושב ברצינות שממשלת ארצות הברית יכולה "להמריץ" את תעשיית העיתונות או המוזיקה עם מיליארדי דולרים של כספים פדרליים?

המצב בתעשיית הרכב אינו שונה, ולמרות זאת, הממשלה האמריקאית מזרימה טונות של כספי "תמריצים" גם לה. המכוניות של היום והעלות הנוכחית של פיתוח, עיצוב, ייצור והפצת מכונית הינה גבוהה מאוד. בנוסף, לכולם ברור שיש כיום יותר מדי יצרניות רכב. שום סכום כסף לא יפתור את הבעיה היסודית. יש אנשים שאינם מסוגלים לתאר לעצמם את ארצות הברית ללא תעשיית רכב, אבל האמינו לי, ארצות הברית התקיימה זמן רב לפני הנרי פורד ותמשיך להתקיים עוד זמן רב אם רק נחכים. אנו צריכים לשנות את תפיסתנו לא רק לגבי ייצור מכוניות אלא גם לגבי אמצעי תחבורה שיהיו הגיוניים עבור אזרחי אמריקה. או, בנימה קיצונית יותר, האם באמת כל אזרח אמריקאי צריך לנהוג או לנסוע לעבודה? אולי הם זקוקים למכוניות רק בסופי השבוע?

חשבו לרגע על העלויות אשר ה-New York Times וג'נרל מוטורס (והכלכלה) סופגים כאשר הם מגייסים עובדים לחברות מודרניות. הם צריכים להביא בחשבון את משכורתו של העובד, ההטבות הסוציאליות, עלות הנסיעה של העובד למקום העבודה ומרחב העבודה במפעל או במשרד. נסיעותיו של העובד הזה לפגישות וכינוסים, מזון, משקאות...  והרשימה עוד ארוכה. בעולם גלובלי שבו אפשר למצוא עובדים זולים יותר לייצור המוני או מקורות מידע מקומיים יותר, המודל התאגידי המסורתי מתייקר מאוד מאוד. עובדה זו מחייבת אותנו לחשוב מחדש על האופן והמקום של גיוס העובדים וגם דורשת מהעובדים לחשוב על האופן שבו יספקו ערך לעסקים.

חשבו גם על המוצרים אשר חלק מחברות אלו מוכרות (ברווח או בהפסד). ה-New York Times מוכר לכם עיתון: חתיכת נייר מודפסת עם חדשות ופרסומות. שאלו אותם מה הם עושים והם יאמרו לכם שהם בעסקי העיתונות. ואולם אני, הצרכן, מעוניין רק במידע אשר בעידן הנוכחי אינו חייב להיות מודפס על פיסת נייר. ג'נרל מוטורס מוכרת לי מכונית, אבל מה שאני צריך באמת היא דרך להגיע ביעילות, באפקטיביות ובזול ממקום למקום. והנה עוד דוגמה משעשעת עם תג מחיר. במשך שנים, תעשיית המוזיקה חייבה אותנו בעשרה דולר לאלבום עם עשרה שירים. כיום, iTunes ממשיכה עדיין לחייב אותנו בדולר לכל שיר, אבל הלייבלים מקבלים פחות. מאידך, אני מוכן לשלם 50 עד 200 דולר כדי לשמוע שירים בהופעה חיה. מדוע? משום שאני מוכן לשלם יותר עבור חוויית המוזיקה מאשר עבור המוזיקה עצמה. אני רוצה להיות מחובר לאמן ול"מעריצים/חברים" שנמצאים שם איתי. המוזיקה בקונצרט מסופקת למעשה בחינם, אבל המודל העסקי של תעשיית המוזיקה מתעקש להמשיך כאילו לא קרה כלום.

בעבר כתבתי את מה שקיוויתי שיהפוך לפוסט מעורר מחשבה על השאלה האם נזדקק לבנקים בעתיד. זה היה ניסיון לחשוב מחדש על תעשיות שלמות ועל מה שאנו מגדירים כאמיתות כלכליות שאינן ניתנות לשינוי. אנו צריכים להפסיק לנסות להפיח חיים במודלים עסקיים שכושלים כעת כי זהו שימוש לא נכון בכספי משלמי המסים. מה שאנו צריכים הוא לחדש ולהשקיע בחדשנות כדי להיחלץ מהבעיה. אנו זקוקים למוצרים, עסקים, תעשיות, ומודלים עסקיים ותעסוקה חדשניים. זה אינו הפיתרון המהיר שרוצים הפוליטיקאים, אבל זה מה שצריך. חברות המוזיקה צריכות לחשוב מחדש מה הן בעצם מוכרות. העיתונים צריכים להתעורר ולהבין שהם מתחרים ב"כתבים / בלוגרים / טוויטרים" דיגיטליים אחרים שמשיגים את החדשות מהר יותר וזול יותר. חברות הרכב מתמודדות עם מודלי עלויות מנופחים, אנשים שעובדים מהבית, שיטות ייצור מיושנות והאינטרנט – הכל ביחד.

עלינו להשקיע בחדשנות שתיצור מודלים טובים יותר לתחבורה, יעילות בעבודה, מדיה ומזון. נדידת ההמונים, הסבל וקריסת המודלים העסקיים שגורם השינוי הזה קשה מנשוא, אבל עלינו לשאת את כאב השינוי או שנמצא את עצמנו ממשכנים לנצח את עתיד ילדינו.

בפוסט הבא שלי אפרט כמה רעיונות קונקרטיים להשקעה בתמריצי חדשנות.

This post was first published in English. This is the hebrew translation. You can find the original english on my blog here and on Seeking Alpha .